<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער שביעי</h1>
<h2>דף פז.</h2>
מי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום, אסיקנא דאינו צריך להפסיק סעודתו ולברך ברכת המזון על מה שאכל, אלא פורס מפה על השלחן ומקדש, ואחר כך גומר סעודתו. ואינו צריך לברך המוציא, דהא לקבעיה הדר, שאלו היה צריך לברך המוציא היה טעון ברכת המזון לסעודה ראשונה, שלא מצינו ברכת המזון אחת לשתי ברכות של המוציא, והרי אתה מצריכו להפסיק לגמרי כר' יהודה, ואין הלכה כמותו. אלא ודאי שאינו צריך לחזור ולברך המוציא, כן פירש הרב זרחיה הלוי ז"ל. אבל הרב אלפאסי ז"ל כתב פורס מפה ומקדש, ואחר כך שרי המוציא וגמר סעודתיה ומברך ברכת המזון, וכן כתב בעל הלכות ז"ל. ודעתם לומר דברכת קידוש הוי הפסק כיון דלא איפשר למיכל וקידושי בהדי הדדי. וכדאמרינן בפרק כסוי הדם [חולין פ"ז ע"א], מי דמי, התם משתי וברוכי בהדי הדדי לא איפשר, הכא איפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא. ומה שאמר הרב זרחיה הלוי ז"ל שלא מצינו ברכת המזון אחת לשתי ברכות של ברכת המוציא, אינה קושיא, שהרי מצינו נמלך, שעושה ברכת המזון אחת לכמה ברכות, שהרי הוא מברך על כל פרוסה ופרוסה, ועוד דפריסת מפה כסלוק אכילה היא, הילכך שרי המוציא וחוזר לסעודתו.
